פרופ' גד קינר קיסינגר מתבונן בשיר "חרכי התריס" מתוך הספר "כמעט בית" המהדהד את אירועי השבעה באוקטובר 2023, מאת המשוררת רחלי אברהם־איתן בערב השקת הספר בבית היוצר תל־אביב 2.6.24.
בדברים אילו חתם פרופ' גד קינר את דבריו על השיר:
"...הבית האחרון מפוכח, ריאליסטי, כדרכן של הנשים החזקות מאז ומקדם. הדוברת למודת החוויות הטראומתיות אוספת את עצמה, פשוטו כמשמעו, את רסיסיה, וכשפניה לעתיד בונה, ושוב באורח פרדוכסלי, מעבר של זכרונות מייסרים גשר של שלווה שלגביה אין לדוברת אשליות, היא מדומה, כשהברווז מגעגע, ולא ברור אם זה ביטוי פיגורטיבי לנוסטלגיה לילדות, ואולי תקווה אוטופית על אף הכל, למרות הקושי הדיסוטופי להאמין בה.
אישוש להבחנה זו ניתן למצוא בשירים רבים בקובץ, כמו למשל בשיר הנפלא "סימפוניית אישה", שבו ניתן ביטוי לעוצמה הנשית בלשון פיגורטיבית המתכתבת בגלוי עם "חרכי התריס", לדוגמה: "גבר מטלטל בנפש אישה / בונה גשר אהבה בין הרים וגיאיות", או: " באגם רחמה משייט אפרוח עגור / מהדהד בה סימפוניית אהבה".
דבריו פורסמו כמאמר בכתב העת עתון77, גליון 441, תשפ"ה, יוני 2025, עמ'' 12-13.
ואכן למרות כל הרעות והאסונות, סמפוניית האישה  של רחלי אברהם־איתן היא בלתי גמורה ובלתי נגמרת. המשכים יבואו לבטח."
מעניינת פרשנותו של פרופ' גד קינר קיסינגר למטאפורת הברווז המגעגע המשמשת כביטוי לגעגועים לאהוב גם בספריה הקודמים של המשוררת רחלי אברהם־איתן. בשיר הנדון "חרכי התריס" הברווז מבטא געגועים לאהוב, על אף סגירת הברז הראשי של האהבה בנסיבות שאילצוה להיות ריאליסטית, כפי שכבר הבחין המבקר המחונן בראייתו החדה בשיר הזה בגישתה הריאליסטית של המשוררת.

הקלטה: יניב גריידי
צילום: רחלי ביטראן